<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"ה</h1>
<h2>דף לז:</h2>
ויש לנו בג"ה להביא ראיה מוכרחת שתרומות ומעשרות בזמן הזה דאוריתא, לבד אותה ראיה שהביא הראב"ד ז"ל, וזה שהרי כבוש עולי בבל חייב אם מדאוריתא אם מדרבנן, אם הוא חייב מדאוריתא יהיה זה בדגן תירוש ויצהר, ופירות אילן וירק דרבנן, ומה שכבשו עולי מצרים יהיה דגן תירוש ויצהר דרבנן, ואילן וירק פטור לגמרי. ואם כבוש שני חייב דרבנן יהיה כבוש ראשון אפילו בדגן תירוש ויצהר פטור לגמרי. ולזה יש לנו ראיה שהחיוב הוא דאוריתא, סוף מסכת דמאי (פ"ז מ"ד), הלוקח יין מבית הכותיים אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ועשרה מעשר ותשעה מעשר שני ומחל ושותה. פירש הר"ם ז"ל (בפיה"מ) מחל רוצה לומר שיתחיל [לשתות], וזאת ההלכה היא לרבי מאיר שהוא סובר יש ברירה והדבר הנשאר כאלו הופרש מתחלה, ותדע שחובת תרומה ומעשרות מן התורה, והעיקר בידינו בדאוריתא אין ברירה, ובדרבנן יש ברירה. ומפני זה אין הלכה כרבי מאיר שהוא אליביה זה הסתם, אבל יוציא תרומה ומעשרות קודם שתייתו על כל פנים. ולשון התוספתא (דמאי פ"ח ה"ה), מתחיל [לפנינו "מיחל"] ושותה מיד. וכן נמי פסק אותה הלכות מעשר פ"ז (ה"א), ורבי מאיר על הלכה למעשה ובזמנו היה מדבר, והוא אחר החורבן היה אפילו השני, וכותיים בבית ראשון לא היו, ונפסקה הלכה דאין הלכה כמותו בזה מפני שדיני תרומות ומעשרות הם דאוריתא ובדאוריתא אין ברירה. וגם הוא כלומר רבי מאיר אינו חולק שלא יהיו מן התורה, אלא דסבר יש ברירה אפילו בדאוריתא. וכזה אמרינן פרק בכל מערבין, ואי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע, אמר ליה לכשיבקע. אם כן תרומות ומעשרות בזמן הזה דאורייתא. וגם לדעת הר"ם ז"ל לפי פירושיו, וגם לפי מה שפסק בחיבור הלכות תרומות פרק א' (ה"א), התרומות והמעשרות אינן נוהגות מן התורה אלא בארץ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. אבל הלכות בית הבחירה (פ"ו הט"ז) כתב שפטורה מן התורה. גם כמה מן החכמים ז"ל שהזכרנו וזולתם שיש להם דעת כך, ועל כל כיוצא בזה אמרינן רבותא למחשב גברי.
<h2>דף סח:</h2>
כתב הר"ם ז"ל מסכת חולין פרק קמא (מ"ב), צדוקי וביתוס הם שתי כתות שהתחילו להכחיש בדברי קבלה כמו שבארתי באבות (פ"א מ"ג), עד ששב האמת אצלם שקר ונתיב האור חשך ואפלה, והם שקורים אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט, ואינם מינים על האמת, אבל דינם ליהרג כדין המינים, רוצה לומר שמותר להרגם היום בזמן הגלות, לפי שהם מביאים למינות אמיתי. ודע שמסורת בידינו מאבותינו קבלת רבים מרבים שזמננו זה זמן הגלות שאין בו דיני נפשות אין זה אלא בישראל שעבר עברת מיתה, אבל המינים והצדוקיים והביתוסיים כפי רוב רעותיהם הורגין אותם לכתחלה כדי שלא יפסידו את ישראל ויאבדו האמונה. וכבר יצא מזה הלכה למעשה באנשים הרבה בארצות המערב כלם, וגם זה המקובל בידינו והמפורסם לעשות על פיהם שהאיש העושה עברה שחייב עליה מיתת בית דין, הואיל ואין אנו יכולין לדון דיני נפשות מחרימין אותו חרם לעולם בספרי תורה אחר שמלקין אותו, ואין מתירין אותו לעולם. ובספר המדע עשאם ז"ל חברים לנוצרי, לומר שהם רשעים. וכן המשומד הוא רשע, ואף על פי כן חוששין לקידושיו. ופרק שני הזכיר ז"ל מין אחר מן המינים שאינם ממין אלו, והלכות עבודה (עבודת יהכ"פ) פ"א (ה"ז) כתב, בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקים מהרה יאבדו שאין מאמינים בתורה שבעל פה, ובימי ר"ג הזקן יצאו וגם יש"ו ולזה תקנו בימיו ברכת המינים וכדאיתא פרק (היה קורא) [תפילת השחר] (כ"ח ב'). כתב הב"ה עבודת הקדש ז"ל, הכותי הרי זה כגוי ואוסר כמוהו עד שישכור את מקומו, [צדוקי הרי הוא כישראל ונותן רשות ומבטל רשות אבל הביתוסי יש מי שהורה שאינו כישראל ואוסר עד שישכור את מקומו] ויש מי שהורה שביתוסי כצדוקי ושניהם כישראל, ע"כ. תמה על הר"ם ז"ל באומרו, והם שקורין אותם אנשי דורנו היום מינים בשם מוחלט, וכדאמרינן מסכת ראש השנה (כ"ב א'), משקלקלו מינין התקינו שלא יהו מקבלין אלא מן המכירין. והרב ז"ל בעצמו פירש שם שקלקלו (שוכרי) [שכרו] עדי שקר. וכן הוא מפורש (שם כ"ב ב'), פעם אחת שכרו ביסותיים שני עדים לבא להטעות את החכמים. וקלקול אלו המינין היה בעת שהיו קובעין על פי עדים, וקלקול הכותיים במשיאין משואות. ולא נצולו מהם עד שהתקינו שיהיו שלוחין יוצאין. וכן נקרא הצדוקי תועב, פרק הדר. וכן הערלים נקראים מינים סתם, דאמרינן סוף פרק לא יחפור (ב"ב כ"ה א'), אמר ליה רב ששת לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבד ממזרח משום דמורו בה מינאי.
נחזור לצדוקים אין טעם לומר שחיטתם אסורה וכן יהיה יינם אסור, שאין זה שוה, שבשחיטה אין בין האוסר והנאסר אמצעי מה שאין כן ביינם, ועוד ששחיטתן אסורה כששחטו שלא בפנינו אבל שחטו בפנינו הרי זו מותרת, שאין איסור שחיטתן אלא שמא קלקלו והם אינן נאמנין לומר לא קלקלנו. וכן כתב הר"ם ז"ל פרק ד' (מהלכות שחיטה הט"ז), ואלו נכרי ששחט אפילו בפני ישראל ובסכין יפה ואפילו גוי קטן, שחיטתו נבלה. וכן אינן מוחזקין לגמרי במחללי שבת. פרק הדר עם הנכרי גבי מעשי בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלם. כתב שם הר"ם ז"ל (בפיה"מ), צדוקי הוא מיוחס לצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו, ויתבאר מכל זה כי פושעי ישראל כשאינו מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע"ז, מבטל רשות ואינו נותן רשות ולא שוכר וזהו הפסק האמיתי, ע"כ. וכן אין להחזיקם בבועלי נדות לגמרי וכדאמרינן מסכת נדה פרק בנות כותיים (נדה ל"ג ב'), תנו רבנן מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כהן גדול בשוק וניתזה צינורא מפיו [ונפלה לכהן גדול] על בגדיו והריקו פניו של כהן גדול, וקדם אצל אשתו אמרה לו, ר' אף על פי שצדוקיות הן מתיראות הן מהפרושים ומראות דם לחכם, אמר ר' יוסי בקיאין אנו בהם יותר מן הכל והן מראות דם לחכם חוץ מאחת שהיתה בשכונתינו שלא הראתה דם לחכם מיד מתה. ותיפק לו משום צינורא דעם הארץ, אמר אביי בצדוקי חבר. אמר רבא צדוקי חבר בועל דם משוית ליה. אלא אמר רבא רגל הוה וטומאת עם הארץ טהרה שויוה רבנן ברגל דכתיב ויאסוף כל ישראל אל העיר כאיש אחד, הכתוב עשאן כלן חברים. פי' בועל נדה משוית ליה דקתני ומטמאין משכב התחתון כעליון, והר"ם ז"ל קראן פושעי ישראל לא משומדים. ויש הפרש גדול ביניהם כאמרם ז"ל ריש מס' חולין (ה' א'), מן הבהמה להביא בני אדם הדומין לבהמה, מכאן אמרו מקבלין קרבנות מפושעי ישראל כדי שיחזרו בהם בתשובה חוץ מן המשומד ומנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא. ואם הצדוקי אוכל בשר עוף בחלב, הן במקומו של ר' יוסי העמידוהו על דינו והיו אוכלין אותו שאין לו חלב אם וכדאיתא פרק כל הבשר (חולין קט"ז א'). ומסתברא שיש לחוש אם אחד מהם קדש בת ישראל וכדאמרינן (עי' טור אהע"ז סי' מ"ד) בכותי שקדש הוה עובדא ואצריכה גיטא, וכן כיוצא בזה, נמצא אם כן קולו חומרו.
